1-3.4 שבת בלונדון. משאירים את מושו בפריז ועולים על רכבת היורוסטר שחוצה את התעלה עד מרכז לונדון ... ביום ראשון חוזרים לפריז.
פוסט של שמיל:
לאחר שבת מרגשת בלונדון עם משפחתה של יעל ובהעדרה המורגש והכואב של דודה פרנסיס ז"ל, חזרנו לפריז שם השארנו את הקמפר (להלן: מושו), יעל נדרשה למספר ימים בארץ ולכן היא כאן-שם ואני נותרתי להמשך המסע שם-כאן. אנסה להכנס לנעליה ולכתוב כמה מילים על השבוע שעבר.
מזה זמן אני מוצא את עצמי צולל לנבכי מלחמת העולם השנייה באירופה. האמת היא שאני עדין מנסה להבין מדוע היא מושכת אותי כל-כך, אולי היותי איש מילואים פעיל ויותר מכך – במודיעין, מנסה להבין את תמונת המצב, ללמוד לקחים ממלחמה שנוראותיה עצומים אך מהלכיה הצבאיים מרתקים. למי שטרם ראה, ממליץ בחום לראות את הסדרה "אחים לנשק". לא סתם נבחרו חלקים ממנה לצפייה בקורס הקצינים של צה"ל. בסדרה באים לידי ביטוי לא רק ערכי המנהיגות הצבאית ואחוות הלוחמים, אלא גם המהלכים הצבאיים המרכזיים בשחרורה של אירופה מעול הכיבוש הנאצי. החטיבה המוטסת ה 101 היא מושא להערכה. בטיול ההכנה שעשינו באוקטובר הגענו לבסטון בבלגיה, אזור הארדנים, שם התקיים אחד הקרבות הנוראיים יותר, "הקרב על הבליטה", עכשיו ניצלתי את הזמן ועליתי לנורמנדי, לאתרי הפלישה של בנות הברית.
ערב הביקור חזרתי לסרט "להציל את טוראי ראיין" שהפתיחה שלו מתארת בנאמנות רבה את השעות הראשונות של הפלישה לנורמנדי מנקודת מבטם של לוחמי המרינס שנחתו בחוף. חוף אומהה, חוף יוטה, צעדתי בעקבות לוחמי המוטסת ה 101 שצנחו מאחורי קווי האויב בעיירות הקטנות של צפון נורמנדי. הכפרים שנהרסו לחלוטין (כמעט) בלחימה, שוחזרו ביד אומן ונראים כאילו היו כך מאז ומעולם. כל האזור חי עדין את המלחמה והשחרור. מוזיאון המלחמה והשלום (איך לא) בקאין (Caen).
...
מול חוף "גולד" - עמדת המרגמה (מה לעשות... קצין מרגמות לשעבר), וסוללת התותחים שמראה את העוצמה הגרמנית אז:
אחד הסיפורים המדהימים והפחות ידועים הוא, שכאשר מפקד הגזרה הגרמני זיהה את הפלישה מתרחשת מול עיניו בנורמנדי, ולא כפי שהם הוטעו לחשוב באזור "קאלה", היתה במקום חטיבת שריון עילית גרמנית (חטיבת פנצרים) שיכלה לעכב, אם לא למנוע לגמרי את הנחיתה. המדהים הוא שרק להיטלר ימ"ש היתה הסמכות להזיז את החטיבה – והוא, היטלר, ישן. ולאף אחד מהקצינים שלו לא היה האומץ להעיר אותו.
יש מה ללמוד מהסיפור הזה.
ולסיום הפרק הזה, בית העלמין הצבאי האמריקאי בחוף אומהה, אלפי חללים, חלקם יהודים (מגיני דוד על המצבות). אמרתי בשקט פרק תהילים וגם קדיש לזכרם. גבורתם ונכונותם לתת את הנפש למען עמים אחרים, שלא להגנה על המולדת שלהם, אלא על דרך חיים, על התנגדות לנאציזם ראויה לכל הערכה גם, ובמיוחד בימים אלה.
אחת מהאנדרטאות לחללי הצבא האמריקאי:
בתום 3 ימים – חזרתי לפריז לקניות לפסח בסופר הכשר, משם לאסוף את יעל מג'נבה, להמשיך לכיוון איטליה ולפגוש בע"ה את כל החבורה במילאנו לחג. המשך - בסיפוריה של יעל.
Comments