כמעט ברגע-האחרון
שמיל, המתוכנן מבין שנינו, קבע: “9 למרץ, את באה לא-באה, אני על מטוס בדרך להתחלה” …ואני? אין מצב שאני לא שם לבחור את הצלחות והסדינים… אז הנה, הבטחתי לכתוב ואני כאן:
כשכבר העזתי לספר לעולם שאנחנו יוצאים לטיול הגדול, וזה קרה לרובכם כמעט ברגע האחרון, קיטלגתי בקלות שני סוגים של תגובות: אלה שמתחילים בחיוך שמתרחב עד האוזניים וממשיכים ב: איזה כייף לכם! זה גם החלום שלי! אני מקנא/ה! או אלה מהסוג של כיווץ הגבות בדאגה של קמט משמעותי, עם: למה נוודות? כל-כך הרבה זמן... ו…איך עוזבים עבודה בלי לחפש אחרת? וגם: אין סיכוי שזה באמת יקרה (:
בסקרנות כולם שאלו שאלות ורובם גם הוסיפו שזה בטח הטיול-אחרי-צבא המאוחר שלנו. ואנחנו יודעים שאולי זה קצת ככה, אבל בעיקר זה מתוכנן להיות מסע פשוט, של מעט מאד חפצים או תכנונים, ועם תפילה להרבה רגעים קטנים של נוכחות מודעת וערות (שזה אומר להיות ער/ה לשלל הרגשות והחוויות בכל רגע נתון - 'להיות בתוך' ולא רק ‘להיסחף עם זרם החיים’. טוב… זה הרי לא באמת אפשרי 'להיות בתוך כל רגע נתון', אז החלטתי על לפחות שלוש פעמים ביום).
למה שלוש? כי בדיוק חתמנו עם משפחה צעירה שהגיעה אלינו מקייב, ברגע האחרון, עם 3 מזוודות, 3 ילדים וחוזה ל 3 חודשים. אלה יוצאים ואלה באים… ולפני שנצא אנחנו – מוריה ארמן שלחה לי את השיר הזה. כמו ברכת-הדרך:
אפשר ללא כותרת/ ויסלבה שימבורסקה
הגיעו הדברים לידי כך, שאני יושבת מתחת לעץ,
על גדת נהר,
בבוקר שמש.
זהו אירוע סתמי
שלא יכנס להיסטוריה.
אין אלו קרבות או בריתות,
שאת סיבותיהם חוקרים,
ולא רצח עריצים ראוי לזיכרון.
ובכל זאת אני יושבת על שפת הנהר, עובדה.
ומאחר שאני כבר כאן,
האי הייתי חייבת להגיע מהיכנשהו,
ולפני כן
לשהות במקומות רבים אחרים,
בדיוק כמו מגלי ארצות,
בטרם עלו לסיפון.
גם לרגע חולף עבר מפואר,
יום השישי שלו שלפני השבת
חודש מאי שלו שלפני יוני.
יש לו אופקים ממשיים
בדיוק כמו במשקפות מצביאים.
העץ הזה הוא צפצפה, מושרש מזה שנים.
הנהר הוא ראבה, הזורם לא מהיום.
השביל לא משלשום
רמוס בין שיחים.
הרוח, כדי לפזר עננים,
צריך היה לקבצם לכאן תחילה.
.......
קרה כך, שהנני כאן ומתבוננת.
מעלי פרפר לבן מרפרף באוויר
בכנפיים זעירות, השייכות רק לו
ובין ידי חולף צל,
לא אחר, לא של מישהו, שלו בלבד.
לנוכח מראה כזה תמיד נוטש אותי הביטחון,
שהדבר החשוב
חשוב יותר מהלא-חשוב.
......
כמה נפלאות המילים הללו בתוך הטירוף של ההכנות ובכלל האירועים בשבועיים האחרונים...
ומה לסיכום?
לא לשכוח לקחת את החמסה שסבתא שולה נתנה לשמיל כבר בנובמבר,
3 פעמים ביום 'להיות בתוך',
1 פעם יום לשוחח שיחה משמעותית עם נשמה מקומית (אישה,איש,ילד,ילדה),
ואת כולם לדווח לכם,
(בינתיים על האתר הזה)
בכל דרך - נשימה עמוקה... זו תהיה חוויה.
